דוח
המבקרים
סרט
בנימין טוביאס

הפלא מפריז

★★★
הפלא מפריז

עוד סרט צרפתי לא רע על הגירה, והפעם על גאון שחמט בן 8, שעוזב את ביתו בבנגלדש ונוחת עם אביו בפרבר פריזאי. וגם ז'ראר דפרדייה כאן

אם "הפצע" המרכזי שתמצאו בסרטים אמריקאיים כמעט תמיד יהיה הגזענות נגד שחורים, ובקולנוע ישראלי זה המשולש הנצחי שכול־שואה־דת (וקצת כיבוש), אז בצרפת הפצע הלאומי שעולה שוב ושוב הוא אחד: הגירה. עדיף מהעולם המוסלמי. מסרטים קודרים כמו "שנאה", "נביא" ו"עלובי החיים", ועד סרטים מחממי לב כמו "מחוברים לחיים" או סדרת האקשן "טקסי", כולם שמים במרכז מהגר כהה עור שמחפש את דרכו בחברה הצרפתית.

כזה הוא "הפלא מפריז", שמגיש לכאורה סיפור העצמה של מהגר שהצליח שם בגדול. ה"לכאורה" הוא, כי יש כאן הרבה מרירות. אגב פערי התרגום מלמדים משהו על הציפיות מהקהל כאן ושם: קוראים לו בצרפתית Fahim, על שם הגיבור שלו, בהדגשה שמדובר בסיפור על מוסלמי. התרגום "הפלא מפריז" נשמע כמו סרט על קונדיטוריה מלאת ניחוחות. היה אפשר לסמוך על הצופים המקומיים יותר.

"פאהים"/"הפלא מפריז" מבוסס על ספרו של פאהים מוחמד, גאון שח, שעזב באישון לילה בגיל 8 את ביתו בבנגלדש. הוא נוחת עם אביו בפרבר קשה יום -קרטיי (שעלה לא מעט לכותרות גם בהקשר של תקיפות אנטישמיות נגד יהודים). ההצצה הכנה ל"פריז של מטה", מלאת המהגרים, היא אחת המעלות של הסרט. בין ניסיונותיהם להסדיר את מעמדם, וההידרדרות ההדרגתית להומלסיות, פאהים נכנס למועדון השח המקומי.

כאן מגיע האס הנוסף - אבל גם המתבקש - בסרט, והסיבה מן הסתם להבאתו לארץ: ז'ראר דפרדייה, שמגלם את המורה הקשוח לשח. הכוכב בדימוס כבר בן 73, מוכה שערוריות, ועדיין אין כמוהו בגילום הטיפוס הכה צרפתי הזה - ה-Brute - בהמה גסת רוח עם לב זהב. התפקיד שלו צפוי לחלוטין, כמו העלילה כולה, אבל עדיין דפרדייה מיומן בלהציג את המעבר הרגשי - ששקול למעבר שיוצרי הסרט מאחלים לצרפת בכלל - מאדישות והתנשאות להזדהות עמוקה.

במאמר מוסגר, אומר, שלעיתים מוזר וצורם לראות את דפרדייה אחרי ההאשמות החמורות מאוד שהועלו נגדו (מי שרוצה פירוט, שיגגל). מצד שני, זו שוב הוכחה, גם בעידן המי־טו, שיש מקרים שאכן האמן מתעלה על האיש הנאלח מאחוריו.

לסיכום, לא סרט גדול, אך מומלץ. בעיקר בגלל סצנה אחת עם הים במרכזה.

במה
שי בר יעקב

רנט

★★★★
רנט

הלהקה עוצמתית וההפקה כולה סוחפת ומרגשת: סוף־סוף המחזמר האיקוני שכבש את ברודוויי בשנות ה־90 עושה עלייה

"רנט" עלה לראשונה לבמה בניו־יורק ב־1996 והפך לתופעה תרבותית ייחודית שסימנה תקופה. כמו "סיפור הפרברים" בשנות ה־50 ו"שיער" בשנות ה־60 הצליח המחזמר שכתב ג'ונתן לארסון, שנפטר ערב הבכורה של ההפקה המקורית, לפרוץ אל מעבר לגבולות הז'אנר ולמשוך לברודוויי קהלים צעירים ומגוונים.

לארסון כתב את המחזה בהשראת האופרה "לה בוהם", המספרת על חייהם של חבורה של אמנים קשי יום בפריז במאה ה־19. הוא העתיק את הפעילות לאיסט־וילג' של ניו־יורק בניינטיז, ויצר אופרת רוק העוקבת אחר חייהם של אוסף דמויות שוליים בעלות שאיפות גבוהות אך עם יכולות כלכליות מצומצמות. סיפוריהם מערבבים בין רומנים מכל מיני סוגים (גבר ואישה, שני גברים, שתי נשים), ויש גם מסרים חברתיים של מחאה נגד בעלי ההון המנסים לפנות אותם מדירתם. "אמנות או נמות" הם שרים, ואכן המוות נוכח במחזמר, בדמות מגפת האיידס, שרבים מהגיבורים נגועים בה. בהפקה העכשווית בעברית כל הדיבורים על המגפה הקטלנית מתחברים באופן טבעי לקורונה, ומצלמת הווידיאו של מארק, הגיבור הראשי, המתעד את ההתרחשויות סביבו, מתחלפת במכשיר הטלפון הנייד, ואילו שאלת שכר הדירה המאמיר והמחאה נגדו נשמעות רלוונטיות מתמיד.

ההפקה במרכז ענב היא פרי יוזמה של צמד במאים, אבישי בן גל ושחר פרץ, שהחליטו ללהק להצגה שלהם שחקנים אלמונים, בלי כוכבים מוכרים. הם הצליחו לאסוף לפרויקט חבורה מרשימה של צעירים מוכשרים, היודעים לשיר וגם לרקוד, גם אם פה ושם הביצוע שלהם לא מספיק ער לניואנסים. כדאי לציין את דותן עמרני, אור בן ברוך, ספיר יצחק, הגר אנגל, רותם מלר, שחף בלאש, ומעל לכולם הראל ליסמן, שחקן רגיש עם קול של זמר נשמה ענק. התפאורה הרב־קומתית של הפיגומים המאיימים על הדירה הקטנה מצליחה לעשות את המיטב עם החלל הבעייתי, והליווי המוזיקלי של הלהקה החיה הנמרצת עוצמתית ביותר, אם כי יש תחושה בהתחלה שהאינטימיות של החלל אינה בדיוק מסתדרת עם העוצמה המוגברת של המוזיקה. בהמשך האיזון משתפר, והתוצאה הסופית היא הפקה סוחפת ומרגשת של המחזמר האיקוני, שטוב שסוף־סוף עשה עלייה, גם אם באיחור אופנתי של רבע מאה.

צילום: יוסי צבקר

ספר
רן בן־נון

אחות לפליאדות

★★★★
אחות לפליאדות

הגיבורות בספר הזה עוסקות במשימת המשימות של המאה ה־21: חיפוש משמעות. בדרך הן מבינות שלפעמים צריך לשחרר

מיקה קצת בדיכאון. היא תמיד הייתה בדיכאון, ומאז שראתה הולך רגל נדרס למוות מול עיניה, זה רק התגבר. גיבורת "אחות לפליאדות" של אורית אילן מצליחה לשקם את עצמה ומקיימת חיים נורמליים יחסית. אבל איזה מין חיים אלה? האם בכלל שווה לחיות אותם? האם ניתן לבחון את החיים במונחי שווה או לא שווה? לאילן יש מבט אכזרי שבוחן את הגיבורות שלה בריחוק אינטלקטואלי כמעט מתריס ובהומור גבוה, ציני, כמעט מתנשא.

אחיה המוצלח עובר לגור בשוודיה עם אשתו השוודית המקסימה וילדיו המוצלחים, ומיקה נוטשת את דירתה העלובה ביד אליהו ועוברת לדירתו המהממת של האח בשכונת מגדלי היוקרה פסגת אורכידאה, שם היא יושבת בגינה ובוהה באימהות בנות גילה, 30 ומשהו, מתרוצצות אחרי עולליהן ומקטרות בחן. זה היה יכול להימשך כך לנצח, כולל השיחות הבטלות עם השכנה לילי, שתמיד משלימה דוקטורט באנתרופולוגיה, אבל אז פקיד העובר ושב של מיקה ממליץ לה על קבוצת הרוחניות של הגורו עמליה, ומשהו בחומת הציניות שלה נסדק לראשונה.

הקבוצה של עמליה מתנהלת בשיטת האהבה הקשוחה; מיקה לומדת שלא הכל נמצא בשליטתה, שאפשר לשחרר ולתת לכוחות הגורל לעשות את שלהם. היא לומדת להכיר בסבל שלה ולקרוא לו בשם; היא מבינה את המצוקה הקיומית שהיא חלק בלתי נפרד מחייה, מנפשה. ואז עמליה נעלמת ומיקה מבינה שהכל סתם. על לילי השכנה עובר תהליך דומה. בעלה נסע לחפש את עצמו בקרוואן בערבה, ילדיה מנוכרים, ובמסגרת עבודת הדוקטורט שלה היא מגלה את המורה הרוחני "דוד המואר" מהצפון, שמוביל אותה לאותן המסקנות המדכדכות.

השם "אחות לפליאדות" מתייחס לנימפות מהמיתולוגיה, שעל שמן נקראת קבוצת כוכבים הנחשבת לבעלת כוחות מיסטיים. אבל הגיבורות של אורית אילן נטולות כוחות ועסוקות במשימה הכבירה וחסרת התוחלת של המאה ה־21, חיפוש המשמעות, שנמצאת, אם בכלל, בדברים הקטנים ביותר: לעזור למישהו, לחבק עץ. ככה הדיכאון קצת פחות שחור, אבל רק קצת.

הספר באתר עברית
פודקאסט
אסף יערי

הופעה מהגיהנום

★★★☆
הופעה מהגיהנום

הסכת שאוסף סיפורי זוועה של אמנים על דברים שקרו להם בהופעות, גרם ליוני בלוך לדבר בגילוי לב על רגעים מכריעים בקריירה

אופנה חדשה הולכת ותופסת מקום בעולם ההסכתים הישראלי: מכניסים שני קומיקאים מוכרים (יותר או פחות) לאולפן ואומרים להם לנהל שיחה מצחיקה. התוצאה: בדרך כלל זה לא עובד. אין אנרגיה של הופעת סטנד־אפ, אין יוקרה של הופעה בטלוויזיה, ולרוב החומרים המושמעים הם כאלה שמסיבות טובות לא נכנסו להופעות. לרוב ממש חבל על הזמן.

זה לא אומר שאין מקום לפודקאסטים מצחיקים וכיפיים, שצומחים לעיתים הרחק מחברות ההפקה החדשות, ומחוברים הרבה יותר לקהל.

למשל "הופעה מהגיהנום", ההסכת של דניאל סלגניק, תסריטאי, ואורי רונן, מוזיקאי, שמארחים אמני במה שיספרו על ההופעות הכי נוראיות שהיו להם. ההסכת חגג שנה וחצי ו־60 פרקים עם אורח מוכר מאוד – יוני בלוך. הפרק הזה, כמו פרקים אחרים של ההסכת, נפתח בשיחה ארוכה מדי בין המגישים (הפעם בהשתתפות המגיש האורח עדי שיפר). חברים, התכנסנו בעיקר כדי לשמוע מה יש לאורח שלכם לספר, פחות לשמוע על צרות היומיום שלכם.

בלוך כבר סיפר לא מעט על הקריירה הארוכה שלו כמוזיקאי, מפיק ויזם טכנולוגי, אפילו בפודקאסטים אחרים, אבל השיחה שנפתחת בסיפורי זוועה מהופעות חיות זורמת משם לשיחה משוחררת על יצירת מוזיקה בארץ, שאולי לא כל המאזינים יבינו את כל המושגים והאזכורים בה. בכל זאת, לא כולנו שולטים בפרטי הקריירה של בלוך.

האורח מצידו כבר בן 40 אבל עדיין חנון המחמד של המוזיקה הישראלית, ומעורר הזדהות כשהוא חוזר לנעוריו הבודדים בבאר־שבע, ולתחילת דרכו כאמן. על נושא אחד הוא מנוע מלדבר: העבודה עם בוב דילן על הקליפ המדובר שזכה בתואר קליפ השנה 2013.

בפרקים אחרים ראיינו סלגניק ורונן לא מעט אמנים מוכרים, כמו איה זהבי פייגלין, דן תורן, יאיר ניצני, מיכאל מושונוב וגם כאלה שכנראה לא תזהו את שמם, אבל יש להם את הדבר הכי חשוב לחוויית האזנה נעימה  – יש להם סיפור טוב.

אפשר להאזין הכל האפליקציות ובאתר.

הפרק עם יוני בלוך:

אלבום

כוורת, מארז האלבומים

★★★★★
כוורת, מארז האלבומים

צפוף באוזן: שלושת האלבומים שלהקת כוורת הוציאה במהלך שלוש שנות פעילותה, זוכים כעת לסיבוב נוסף עם סאונד משופר ומרהיב. וההאזנה להם היא פשוט חוויה

להקת כוורת כבר לא תתאחד ולא תצא הקיץ לסיבוב הופעות. ככל הנראה זה גם לא יקרה במהלך 2023 – ולא בגלל היעדר ביקוש מצד הקהל. סיבות לחגיגה דווקא לא חסרות. לאלבום הבכורה המכונן שלהם, "סיפורי פוגי", ימלאו בשנה הבאה 50, והשביעייה נותרה חלק מהותי מפסקול של מדינה שלמה. כוורת היא לא רק מקרה נדיר של חבורת מוזיקאים צעירים ופוריים שנפגשו בנקודת זמן מסוימת והחליטו לנסות ולעשות כמה דברים יחד. היא גם דוגמה להעברה בין־דורית מוצלחת: כשהן ילדי הגן והן הסבים והסבתות שלהם מסוגלים לזמזם בהנאה את "שיר המכולת", "המגפיים של ברוך", "גוליית", "נתתי לה חיי" וחבריהם.

סביר להניח ששמעתם לאורך השנים את השירים של כוורת כבר מיליון פעם, אבל לא ככה. שלושת האלבומים שהלהקה הוציאה במהלך שלוש שנות פעילותה ("סיפורי פוגי", "פוגי בפיתה" ו"צפוף באוזן") זוכים כעת לסיבוב נוסף. הם יצאו במהדורה מחודשת על גבי תקליטי ויניל, ובמארז מושקע של תקליטים צבעוניים שכבר הפך למבוקש בקרב האספנים, ולא פחות חשוב מכך – הם זמינים כעת גם בשירותי הזרמת המוזיקה.

מי שהאזין עד לאחרונה לשלושת אלבומי הלהקה – בדיסקים או בסטרימינג –קיבל חוויה חלקית בלבד. המוזיקה הייתה נהדרת, השירים היו מצחיקים, ואפילו הופיעו בהם בונוסים נחמדים בדמות "מתמטיקה", "המגפיים של אפרים" ו"כולם מחכים לשולה", אך הסאונד היה רחוק מלהרשים – ולא בגלל כישורי הנגינה של חברי ההרכב.

זו לא הפעם הראשונה שמטפלים במורשת של כוורת. במסגרת חגיגות ה־40 ללהקה יצאה קופסה מקיפה שכללה קטעים נדירים, ביצועים מהופעות חיות ושאר תופינים שאספנים ומאזינים מתקדמים מחבבים. הכותר החשוב ההוא (שזמין בשירותי המוזיקה) הציע לא מעט אוצרות וטופל ביד אמן, אך בלחם ובחמאה של הלהקה – בשלושת אלבומי האולפן – לא נגעו.

כעת זה השתנה. פיני שפטר (שעשה עבודת קודש דומה לפני כמה שנים בשיפור הסאונד של האלבומים שאריק איינשטיין הוציא לאורך הסבנטיז), טיפל במשך כמה חודשים במיומנות ובסבלנות של ארכיאולוג בנכסי האולפן של כוורת, והתוצאה שומטת לסת. ובהשאלה ממילותיו של דני סנדרסון: עכשיו צפוף באוזן ובהחלט יש עניין, ואפילו גדול. אחרי שנים שהטרילוגיה הזאת סבלה מסאונד בעייתי ובעיקר לא אחיד שפגם בחוויית ההאזנה  – האלבומים האלו נולדו עכשיו מחדש.

רסטורציה מוזיקלית היא לא עסק זול, וכשמתחילים לכמת את העלויות של מלאכת השחזור לשקלים מגלים לא פעם שהפוטנציאל לרווח קל רחוק מלהיות גבוה. אך שימור תרבותי הוא קריטי גם למען הדורות הבאים שאולי יגיעו לנכסים האלו ביום מן הימים. בסוף, אין לנו הרבה הרכבים או אמנים או אלבומים שראויים למאמץ הכביר הזה כמו איינשטיין וכוורת.

ההאזנה המחודשת לשלושת אלבומי האולפן של כוורת היא חוויה גם עבור טיפוסים לא אודיופילים. קצת כמו לשוב ולראות במדויק לאחר ניתוח להסרת משקפיים. פה ושם אתה מגלה עוד איזה מהלך גיטרות מבריק של סנדרסון, יצחק קלפטר או אפרים שמיר שלא זכרת; פתאום הקלידים של יוני רכטר או עבודת הבס של אלון אולארצ'יק נשמעים חיים מבעבר; לפרקים אתה מרגיש כאילו סט התופים של מאיר פניגשטיין ממוקם בין האוזניים שלך; וגם הקול הנונשלנטי של גידי גוב הצעיר מקבל כאן עוד קצת בשר. השירים עצמם לא יחדשו לכם דבר, אך הצליל עשיר, מלא וחם – ובעיקר הוא הכי קרוב למקור שאפשר לבקש.

אלו אלבומים שיש לצרוך לפי סדרם – חלילה לא בפלייליסט. לפתוח עם "סיפורי פוגי" (ולהתעכב במיוחד על "למרות הכל" ברוח האחים אולמן ועל "שירות עצמי" עם ההרמוניות הנהדרות), להמשיך ל"פוגי בפיתה" שלמרות להיטים כ"נתתי לה חיי" והברקות דוגמת "הבלדה על ארי ודרצ'י" ו"התמנון האיטר", הוא עדיין החוליה הפחות חזקה בשרשרת, ולקנח ב"צפוף באוזן" –שבו סנדרסון שיחרר קצת חבל לחברים האחרים בלהקה. למרות שהאלבום הזה הצליח פחות מהשניים שקדמו לו בזמן אמת ולאחריו הלהקה התפרקה, הוא מכיל כמה מהפסגות המוזיקליות שבהן נגע ההרכב וגם לא מעט להיטים ("גוליית", "שיעור מולדת" ו"היא כל כך יפה").

"ככה היא באמצע", אולי הקטע הכי פרוגי של כוורת שחתם את האלבום, הוא לא רק כמעט חמש דקות של עונג עילאי, אלא גם אקורד סיום מפואר שמהווה מעין מבוא למה שחלק מחבריה יעשו כשייצאו לקריירות הסולו שלהם.