לכל אורכו, זוכה האופיר המרשים "7 ברכות" משדר שפע. כמו אחת משבעת הסעודות הבלתי נגמרות במשפחה ממוצא מרוקאי שעומדת בלב הסרט - הוא מילולית מלא בכל טוב: מלודרמה, קומדיה, רגש, סודות ושקרים, דמויות אין־ספור, צבעים וגם רעש.

"אתה שומע את השקט הזה?", שואלת בתחילתו גיבורת הסרט, הכלה מארי (ריימונד אמסלם, שגם כתבה את התסריט עם בת דודתה אלינור סלע המגלמת ב`סרט את אחותה - שתיהן זכו באופיר על כך ושתיהן במידה רבה הכוח המניע מאחורי הסרט) את בעלה הטרי כששניהם לבד באוטו, ואז עונה לעצמה - בציטוט חופשי: "זו הפעם האחרונה שיהיה לך שקט כזה השבוע". והיא צודקת.

‍

‍

מאותה נקודה "7 ברכות" פותח מבערים ולא מפסיק. הוא פורט ארוחה אחר ארוחה את מערכת היחסים העכורה בתוך המשפחה, שקורסת תחת טראומה משותפת: בילדותה מארי הועברה מאמה הרגשנית חנה (תיקי דיין, בתפקיד שובר לב שהביא גם לה אופיר, בצדק רב), שגידלה בביתה עוד חמישה אחים ואחיות, לדודתה העקרה והקשוחה גראציה (רבקה בכר) - במנהג שהיה קיים ביהדות מרוקו ובקהילות אחרות והושתק. בגלל הכאב ותחושת היתמות, מארי התרחקה ממשפחתה, אך נישואיה המאוחרים לבחור צרפתי גורמים לה לרצות לפתוח דף חדש. רק שהדפים נדבקים, ושום תסבוכת עבר לא נפתרת לפני שהיא מסתבכת עוד יותר.

התיאור העמוס הזה לבדו של עלילת הרקע - עוד לפני שאנחנו מתחילים להכיר כתריסר דמויות ראשיות בפחות משעתיים - גרם לי לחשוש ש"7 ברכות" יתגלה כמלודרמה צעקנית, שכנהוג בסרטים ישראליים מעין אלה יסתכם בפתרונות חדים, תפניות סבוניות ואווירת שחוק ודמע משמשים בערבובייה, כמאמר הקלישאה. זה קורה פה ושם בסרט, בעיקר בסופו, אבל מעט. בעיניי הנס הגדול של "7 ברכות", שהשיג את את עשרת פרסי האופיר שלו בדין, הוא שאף שמדובר בסרט רועש ונרגש, הוא אינו צעקני. להפך, מדובר באחד הסרטים הממושמעים והמדויקים בהשוואה לסרטים המבולגנים שהקולנוע שלנו מפיק לרוב.

חלק גדול מהקרדיט מגיע לתסריט המאוד שלם שכתבו אמסלם וסלע. חלוקת הסיפור לשבעה ערבים, שבתחילה נראים ככאלה החוזרים על עצמם, מתגלה כאמצעי נרטיבי משובח שנטווה ביד אמן ומסמן כל פעם את ההידרדרות הרגשית ההדרגתית של חלק מהדמויות. קרדיט לא פחות גדול חייב להגיע לבמאית איילת מנחמי - שנחשבה לסוג של ילדת פלא של הקולנוע הישראלי, אבל מביימת בקמצנות (סרטה האחרון היה "נודל" מלפני 16 שנה, ולפניו שתי אפיזודות ב"סיפורי תל אביב" לפני יותר מ־30!). כאן, לכאורה בכיסא ה"במאית להשכיר" / "המקצוענית" שמתרגמת למסך תסריט מוכן, מנחמי מתגלה בשיא הכושר שלה - כאילו אתמול עוד ביימה את ענת וקסמן במגדל שלום מאיר בסרט הניינטיזי ההוא.

אך מעבר למקצוענות, יש כאן שליטה לצד נשמה וחיות גדולה. מנחמי מזכירה לפתע במאי אנסמבל דגולים כרוברט אלטמן ("תמונות קצרות") וג'ון קאסווטס ("אישה תחת השפעה") - שביימו תמיד סרטים רועשים, מלאי דמויות, כמו פרסקות של ציירי רנסאנס - רק עם סאונד בלתי פוסק של שיחות שנקטעות ואז ממשיכות, משפטים מובלעים ורעשי רקע למיניהם.

"7 ברכות", באופן דומה, מצליח בתוך הבלגן לכאורה שלו להציג עולם ומלואו, וגם ביקורת נוקבת על אותו עולם. רוצים דוגמה לכמה הסרט ממושמע? הערה אחת ויחידה לגבי גילה של מארי חשפה מתי הסרט קורה (שנות ה־90, אם החישוב שלי נכון) - אבל למעט היעדרם של סמארטפונים, אין ממש דרך אחרת לתארך אותו. העולם בחוץ לא חודר פנימה אל הבועה של הדמויות - שעסוקות רק בעצמן, בעולמן ותסביכיהן.

במידה רבה, זה גם הנושא של הסרט - וככזה הוא עוסק בעדה המרוקאית, ובהשלכה רחבה יותר, מה שהיום מכונה לא אחת "ישראל השנייה" (אל דאגה, יש גם מקום להתחשבנות עם אשכנזים - מצד החתן - וההתנשאות שלהם). אם אתם רוצים להישאר ברמת הפשט, זהו סרט מצחיק־מבכיא על תופעה מודחקת שלא דיברו עליה מספיק - הלוואת ילדות - ועכשיו זוכה לשלל כתבות במגזיני סוף השבוע. אבל מהפריים הראשון זה גם סרט על חוסר היכולת לעבור הלאה מפגעי ועלבונות העבר, דבר שהוא כמובן רלוונטי במיוחד לישראל של היום. עוד הוכחה שלא חייבים לעשות סרט על הפוליטיקה ועל "המצב" כדי לומר דברים נוקבים על המתרחש כאן.

זו אולי אסוציאציה מוזרה ורק שלי, אבל לרגעים חשבתי שאני צופה בגרסה המרוקאית ל"בטיפול" המופתית, עוד יצירה ישראלית שצולמה בחלל סגור וחולקה לפרקים - כל אחד מהם מוקדש לדמות אחרת, ובמרכזה עומדת פרסונה שלכאורה מנותקת מהם ושופטת אותם (שם אסי דיין, כאן אמסלם) עד שהיא מידרדרת לדרמה בעצמה.

והנה עוד טריק ישראלי ידוע לבניית דרמה משובחת במסגרת תקציבי התעשייה: אל תתבייש להפיק סרט שקורה כמעט כולו בתוך בתים כעורים עם קירות לבנים כדי להפציץ עם משחק, דמויות, מיזאנסצנה ובעיקר תסריט שכולא את כולם בכור ההיתוך הזה. "בטיפול" הייתה סדרה גברית מאוד, "7 ברכות" מתגאה בהיותו קולנוע נשי, מרובד, של שלוש יוצרות שמקבלות קרדיט משותף בכותרת "סרטם של" (לצד המפיק רונן בן טל, לשעבר סולן "אור כשדים", שגם לו מגיע ציון לשבח על הרמת הקאסט וההפקה המשוגעת הזו), להראות שזהו גם פרויקט קבוצתי. כל הכבוד לכולם.

המופע "אם16 – תמונת ניצחון!" מנסה להעניק מבט חודר על תמצית הגבריות הצבאית הישראלית לדורותיה. הבמאי, אבי גיבסון בר־אל, מגדיר את מופע תיאטרון התנועה שיצר עם קבוצת סמרטוט ועולה בתיאטרון תמונע, כתגובה אמנותית מאוחרת לפסל "הוא הלך בשדות" של יגאל תומרקין. הפסל המתכתי, הגרוטסקי, המפורסם, נוצר בזמנו גם הוא כסוג של תגובה אירונית לדימוי הלוחם הצבר יפה הבלורית והתואר, שהוצג במחזהו של משה שמיר בעל אותו שם. תומרקין ניסה להציג את הגבריות הישראלית החצויה בין הקשיחות החיצונית לפצע המדמם מבפנים. הפסל נוצר בתקופה שבה בא לעולם המושג "יורים ובוכים".

הרבה מתפיסת ה"יורים ובוכים" לא נותר במופע של גיבסון בר־אל, המציג ארבעה חיילים הלבושים במגפי צבא וקסדות לראשיהם, ולמתניהם תחתונים שחורים שעליהם חגורים אקדחים בדמות איבר מין זקור. השחקנים אילון פרבר, איסק צ'וקרון, אליק ניב וסהר עזימי צועדים לקדמת הבמה כשברקע נשמע במעומעם מרחוק "שיר הרעות", וניצבים מולנו בדום בצפירה מחרישת אוזניים. לאחר המסדר הם מתחילים להתאמן במשחקי כוח ונאבקים האחד בשני. בין האימונים הם שומעים נאומים של אריאל שרון ומשה דיין. בסוף משחזרים הארבעה את התמונה הידועה מהתקשורת שבה "החייל של כולנו", הלא הוא אלאור אזריה, מחסל את המחבל השוכב חסר ישע על הכביש מולו.

יהיו כאלה שיטענו שהמופע משחיר את חיילי צה"ל כולם, ומציג אותם כדמויות של קלגסים אטומים. ברור שזוהי עמדה קיצונית ומקוממת שנועדה לייצר פרובוקציה רעיונית. אי־אפשר לקבל אותה כהכללה. יחד עם זאת, קשה שלא להתרשם מהעוצמה של המופע, ולזהות באלימות חסרת המעצורים של קבוצת החיילים את אותה אלימות המשתוללת לעיתים בשטחים וגם פולשת לפעולות השיטור נגד המחאה ברחובות. זהו בהחלט מופע לא קל לצפייה, אך המסר התקיף שלו משגר אזהרה חמורה לכולנו. מי שמחפש תיאטרון פוליטי חי ובועט, ביקורתי, מטלטל וחסר רצון להתחנף למלכות, ימצא אותו כאן.

מתורגמנית עוזבת את ניו־יורק לאחר מות אביה ומוצאת עבודה בבית הדין הבינלאומי בהאג. מהרעש והטינופת של העיר הגדולה אל הניקיון והשקט האירופי, המשדרים זרות עמומה. יש לה רק חברה אחת, אוצרת ומנהלת במוזיאון, שגם איתה הקשר רופף למדי, והיא שוקעת בבדידות מהורהרת. גיבורת "אינטימיות" העמוק אך אוורירי של קייטי קיטמורה, היא אמריקנית ממוצא יפני, שגדלה בפריז ודוברת שלל שפות, אזרחית העולם ומתורגמנית מושלמת. לדיוק שבעבודתה חשיבות קריטית, כשהיא מתבקשת להעביר את דבריהם של גנרלים, פוליטיקאים ופושעי מלחמה אחרים, זוועה אחר זוועה, עד לניואנסים הקטנים ביותר. הספר נע בין אירוניה לפאתוס עד להכרעה המדכדכת, שאין עימה כל קתרזיס, מחילה או פורקן.

היא בעיקר מקשיבה, משתלטת גם על השפה ההולנדית, ואז הזרות מתפוגגת לאיטה ומוחלפת במציצנות מרוחקת. היא לא נוגעת בחיים, רק מאזינה לעדויות עליהם ולמבוכתה מתרגשת קלות מדמויותיהם הסמכותיות והמאיימות של רוצחי ההמונים שאת דבריהם עליה למסור כלשונם – מג'יהאדיסט מסוכן ועד לנשיא רפובליקה אפריקאית שהפסיד בבחירות ובתגובה טבח בבני עמו ללא רחם.

ויש לה גם אהבה, אולי, אדריאן, האיש שבשבילו היא שוקלת להישאר בהאג. הוא נאה, אב לשניים, נשוי אך פרוד מאשתו, ומאפשר לקיטמורה לנבור ברגישות מרשימה בדינמיקות מורכבות של יחסים, הקודים החדשים והמבלבלים כל כך של עידן ה"זה מסובך".

ובינתיים, במסדרונות בית הדין, עורכי דין נכלוליים משתמשים במתורגמנית כדי לבדוק איך אדם מן השורה מגיב לעדויות הזוועה, וברקע עלול להיווצר ערבוב מסוכן בין עבודתה הרגישה לחייה האישיים. קיטמורה פורשת בעדינות סדקים קטנים שמערערים את עולמה של הגיבורה, בתוך רשת של הקשרים וצירופי מקרים בעיר קטנה, רוחשת רכילויות ולחשושים.

ניתוק רגשי הוא אביזר חובה בעבודתה של המתורגמנית, אך האם היא מסוגלת לכך? קיטמורה מצליחה להעלות באיפוק מהודק שאלות מרתקות על גבולות האמפתיה, ההזדהות והחמלה. אז להישאר בהאג או לעבור הלאה? בסופו של דבר, היא תהיה חייבת ללכת עם הלב.

לעמוד הספר באתר עברית

זה סיפור על חקירה משטרתית רשלנית (לכאורה), זה סיפור על כשליה של מערכת המשפט הישראלית (לכאורה), זה סיפור על הפריפריה החברתית־כלכלית המוזנחת, זה סיפור על תחלואי החברה הערבית בישראל, זה סיפור על פשע, סמים, גירושין, סרטן, נקמה ואהבה. אבל יותר מכל זה סיפור על אדם אחד ועורכת דין שהאמינה בו. מה שעדיין אין בסיפור הזה, זה סוף טוב.

ל"גיבור" של הפודקאסט החדש "רצח בקומה השניה" מבית ALL-IN קוראים אשרף טחימר והוא נרקומן עם עבר פלילי, שהורשע ברצח שכנתו, מרוואת אבו ג'ליל, בדקירות סכין, ב־2016. ילדיה של הנרצחת סיפרו למשטרה שראו את טחימר רוצח אותה ונמלט מביתם דרך החלון. טחימר מכחיש כל קשר לאירוע, אבל מודה שברח משפרעם לאחר הרצח. לטענתו חשש שבני משפחתה שחושבים שהוא הרוצח ינקמו בו, וכעבור זמן קצר הסגיר את עצמו.

מי שהתגייסה לעזרתו של טחימר הייתה עו"ד סיגל עפרוני ז"ל, שמצאה חולשות וליקויים בעבודת המשטרה ובעדויות שמסרו עדי הראייה לכאורה. בין היתר שאלה איך טחימר, שסובל מפציעות שונות, הצליח לקפוץ החוצה מחלון הקומה השנייה, מדוע אין טביעות אצבע שלו בזירה, מדוע טענו עדי ראייה שניסה לקחת מכשיר אקס־בוקס מהמדף בחדרה של הנרצחת, אבל אין שום סימן שמישהו נגע במכשיר ועוד ועוד. למרבה הצער, עו"ד עפרוני נפטרה לפני סיום הדיון בתיק, מה שמוסיף עוד ממד דרמטי לפרשה כולה.

את העלילה המרתקת הזאת טווה כתבת התחקירים גלי גינת, שהתמחתה עד כה בתחקירים טלוויזיוניים. היא משתמשת בחומרים שנאספו לאורך השנים ובונה עלילה מרתקת שאפשר להשוות להסכתי פשע אמיתי רציניים מהעולם. יש כאן עליית מדרגה מבורכת ברמה הדוקומנטרית של פודקאסטים בעברית.

ולעניין הרצח עצמו, גינת אינה ממהרת להפנות אצבע לעבר חשודים אחרים ברצח, אבל כן מביאה את עמדת ההגנה במשפט. מה שלא הוצג בפירוט למאזינים זה עמדת בית המשפט המחוזי שהרשיע את טחימר ב־2020, ואיך התייחסו השופטים לטיעוני ההגנה.

בלי ספוילרים, במציאות כבר התקבלה החלטה בערעורו של טחימר, אבל סדרת ההסכתים עוד לא הגיעה לסיומה. לא נפספס את הפרקים הבאים.

אפשר להאזין בכל האפליקציות ובאתר.

הפרק הראשון:

בתום שני עשורים של תוכניות ריאליטי מוזיקלי מקומיות כבר ניתן לומר שרבים מאותם כוכבים-מזמרים (שנבראו על המסך בהליך מזורז ונעלמו כלעומת שבאו), הדגימו שאין ממש צורך להתאמץ כדי ליצור משהו חדש, ושהדרך הקצרה להכרה היא לקיחה מן המוכן.

התוכניות האלו – שמשום מה ממשיכות להתקיים – המאיסו את מושג הקאבר. אך לא כל חידוש לשיר ישן פסול מהיסוד. ולראייה, עדיין מגיעים פרויקטים שמדגימים שניתן לטפל בצורה עכשווית וראויה בנכסי העבר, להוציא אותם מהארכיון לטיול קצר בשמש.

‍

‍

עכשיו זה קורה עם האלבום "ארץעיר" שיצרו יואב רוזנטל, גילי מאיר ומיה יוהנה, שבו הם שבים לשמונה שירים ישנים, רובם משנות ה־50 וה־60. הודות לטריו הזה, שמות כמו רן ונמה (רן אלירן ונחמה הנדל) עם "טיול בשניים" או כותבים ומלחינים כדידי מנוסי, עמוס אטינגר, יוחנן זראי, יוסף הדר, משה סחר ואריה לבנון, עשויים להגיע – ואולי אף לקסום - לדור חדש של מאזינים.

"אל תשאלי אם אני אוהב", השיר החותם את האלבום הקצר והמבורך הזה, שונה במקצת מהשבעה שקדמו לו, ולא רק בגלל שהוא צעיר מהם בכמעט שני עשורים. את השיר שדויד ברוזה שר פעם בסרט בעל אותו שם שיצר עמוס קולק, עוד ניתן לתפוס ברצועת הנוסטלגיה שמשודרות בלא מעט תחנות רדיו לאורך סופי השבוע. את "קול אורלוגין" ששרה ריקה זראי לפני שנות דור, את "זרם המעיין" של עליזה גבאי או את "בחולות" שחיים חפר כתב כמחווה לתל־אביב הקטנה, פחות.

רוזנטל, אבי הפרויקט, מאיר ויוהנה, מטפלים בשמונת השירים האלו בדרך קסומה. העיבודים שלהם רכים ועגולים, ובהפקה האקוסטית והמאוד עדינה העוטפת את השירים הנשכחים האלו יש הרבה הד – שגם מעצים את ההרמוניות הקוליות של הטריו, וגם מהדהד את העבר שהם מבקשים להאיר כעת עם פנס.

למרות שקשה לשמוע בימינו קול אורלוגין, וגם את המעיין ש"השמיע ניגון לי / ניגון כה מוכר וכה יקר" לא בטוח שיהיה קל לאתר, יש בטיפול הפולקי שחברי ארץעיר נותנים פה לפזמונים הוותיקים ההם – וגם לעברית המאוד אחרת שבה הם נכתבו - קסם רב.

את השירים הנהדרים של קווין אי־אפשר להרוס, גם אם מתאמצים לתפור להם סיפור עלילה רדוד, שמזכיר לפרקים את הפסטיגל או שאריות מכובסות ממחזמר חנוכה שנכתב בשלושים שניות על ידי תוכנת מחשב. אבל מי שבא למשכן לאמנויות הבמה כדי לצפות במחזמר הבריטי We Will Rock You המבוסס על להיטי קווין שנכתב בידי בן אלטון יחד עם בריאן מיי ורוג'ר טיילור לא ציפה ליותר מזה. הוא ציפה לשמוע חלק מפסקול חייו, וקיבל אותו בנדיבות. עובדה, כמעט כולם, גם אני, הצטרפו לשירים של הלהקה, מחאו כפיים בהתלהבות, או הדליקו את נורות המכשירים הסלולריים. הביטוי "בלבולי תחת" (בעברית) ואזכור שמה של עפרה חזה גרמו לקהל גם לחייך.

העלילה מתקיימת בעולם הנשלט בידי חברה בשם גלובלסופט, שאסרה על יצירת מוזיקה מקורית ומתכנתת את האזרחים להיות ברגים נטולי ייחוד במערכת. נכון שהעלילה במיוזיקלים שמבוססים על שירים היא לא הדבר החשוב בעולם, אבל כאן היא הכריזה סופית על פשיטת רגל. גם במאמא מיה ובמרי לו לא מדובר במציאות תיאטרלית נשגבת שעולם התרבות לא יכול להתקיים בלעדיה, ועדיין הסיפור הרומנטי המתקתק במאמא מיה מתאים לשירי הפופ של אבבא כמו כפפה ליד, והסיפור של מרי לו האבודה גורם לך לרצות לחבק אותה למרות אוסף הקלישאות שפזורות בנדיבות לאורך המחזמר.

למרבה השמחה ב־We Will Rock You יש אזכור לרוב השירים הבאמת נהדרים של קווין. אמנם כמה מהלהיטים – ביניהם Don't Stop Me Now ו־Love of My Life – קיבלו זמן במה מביך (ככה זה כשמנסים לדחוס כמה שיותר שירים), אבל גם על זה אפשר לסלוח ליוצרי ושחקני ההפקה. חבל רק ש־Don't Stop Me Now קיבל בקושי דקה.

רוב השחקנים עושים עבודה טובה בביצוע השירים, אבל קשה שלא להתגעגע להרמוניות האלוהיות של המקור ולקול האדיר של פרדי מרקורי. הסולן סטיוארט בראון היה בינוני למרבה האכזבה. מי שבלטה מעל כולם הייתה הכוכבת שמשחקת את סקראמוש, הדמות הנשית הראשית, ששרה ושיחקה ברמה אחת מעל כולם.

כשחזרתי הביתה, מיהרתי להאזין לפרדי מרקורי והחברים, ולהתענג על השירים האלוהים של קווין שעות ארוכות. באמת מי צריך יותר מזה.

כשצופים בתמונת הר ענקי, מושלג ומלכותי - רבים מאיתנו אומרים שהם חולמים להגיע לשם, לפסגה. מעטים מאיתנו עושים זאת. הר הוא כמעט מטפורה בהגדרה, והביטוי הכי ישיר וויזואלי לאפסות האדם מול הטבע. אבל אלפיניזם - מלאכת טיפוס על הרים - דורשת כוח פיזי, התמדה, וגם אומץ. רובנו מסתפקים ברכבל.

‍

‍

את הרגע הזה, של להפוך מצופים על ההר לאלה שאשכרה מטפסים עליו, מצליח לבטא באופו מושלם תומא סלבדור, הבמאי והשחקן הראשי של הסרט הצרפתי הכה מיוחד "ההר". העלילה מינימליסטית במכוון: פריזאי בן כ־50, טיפוס מתבודד ואפור בכל מובן, גם בשערו הכסוף, מגיע לכנס בעיירת הסקי המפורסמת שאמוני באלפים. בשלוש הדקות הראשונות בסרט, הוא צופה בהרים מסביב למון בלאן והם קוסמים לו. וכך, הופ, הוא מחליט בלי סיבה ממשית להישאר, להפוך למטפס שפחות או יותר מתבודד על ההר, מתנתק מחברת בני האדם. המשפחה והעבודה והחברים באים ומנסים לשכנע אותו לרדת, אך הוא בקול עדין עונה להם: "לא תודה". בהמשך נוסף לסיפור ממד מיסטי יפהפה, שכמו הגיבור שלו לא באמת מוסבר. אני אהבתי גם את זה. הסרט מגיע אלינו ממסגרת "שבועיים של הבמאים" בפסטיבל קאן. זו מסגרת צדדית בפסטיבל האמנותי החשוב בעולם שמוקדשת לבמאים מיוחדים באמת, קרי זו האלטרנטיבה של האלטרנטיבה. משעשע שהדבר המרכזי שאפשר "להזהיר" לגבי סרט שבמרכזו טיפוס הרים הוא שמדובר בסרט "למיטיבי לכת". סצנות ארוכות בסרט מוקדשות למלאכת הטיפוס, הקמת האוהל, חקירת ההר, ואילו אחרות פשוט ליופי האינסופי של האלפים המרהיבים. ובעיקר - יש בו הרבה שקט. למרות יומרותיו, יש בו גם משהו צנוע.

לי הוא הזכיר סרטים חידתיים שמדברים על יחסי האדם והטבע ומוסיפים לו ממד מיסטי או אלוהי, במיוחד את "חיבוק הנחש" המופתי מקולומביה מ־2015 (אם תרצו, "ההר" בג'ונגל), וגם חלק מסרטיו של ורנר הרצוג. אם כל השאלות הללו על הטבע והעולם שבו אנו חיים מרתקות אתכם, אם נופי האלפים קוסמים לכם (יש פה כמה שוטים מטמטמים ביופיים, חלקם צולמו גם עם מל"טים) ואם יש לכם טיפה סבלנות - מומלץ שלא להחמיץ.

מחזות על זוגיות רומנטית לרוב עוסקים בשלב ההתאהבות, או בשלב הפרידה. אך המחזה "אמצע" מאת דיוויד אלדרידג' הבריטי עוסק בשלב הביניים, המשבר של אמצע החיים, של אמצע מערכת היחסים, כשהאהבה כבר לא סוחפת והשגרה שוחקת, והמתחים הנמצאים מתחת לפני השטח צפים ועולים. יחסינו לאן? זו השאלה שעולה בהצגה הזו, העוסקת בזוג הנשוי באושר סביר, לכאורה, כבר 12 שנים, ונתקע לילה אחד במטבח ביתם המטופח לשיחת נפש שזמנה הגיע.

הטריגר לשיחה הוא ההודעה של האישה, מאגי, שמודיעה לבעלה, גארי, שכבר אינה אוהבת אותו. הוא ינסה להתחמק מהידיעה בדרכים שונות ולהסיט את הנושא, ואחר כך ינסה לדבר על אמצעים להעשרת חיי המין שלהם (בסגנון גברי טיפוסי, המבלבל בין סקס לאהבה). היא תחשוף בשלב מסוים שהיא כבר פגשה מישהו אחר, שהיא חשה כלפיו רגשות, אך טרם מימשה את המשיכה שלה אליו. בין לבין יעלו נושאים מוכרים מהחיים הזוגיים, כמו התסכול שלה על כך שוויתרה על הקריירה שלה לצורך גידול הילדה שלהם, או התחושות שלו שהוא כבר לא עומד בתחרות מול הגברים הצעירים האחרים במקום העבודה שלו. בסוף יבוא גם רגע של התפרצות יצרית הרסנית, אך הוא רק יסמל את העובדה שאולי לא הכול אבוד ושהזוג עוד יכול לשרוד את המשבר הזה. הסוף נותר פתוח, כיאה למחזה המגדיר עצמו כ"אמצע".

זהו מחזה אינטימי ומרוכז, שעיקר כוחו באמינות הדיאלוגים שלו. הבמאית איה קפלן הצליחה לשמר את הדיוק הזה ביחסים ובהתנהגות על הבמה הריאליסטית הנקייה שעיצבה סבטלנה ברגר. בעיקר היא הוציאה ביצוע רגיש וחשוף מצמד השחקנים, מיה דגן ואמיר קריאף, הבונים כאן קונצרט קאמרי מרשים, הנע בין רגעי הומור לכאב ובין הבעות אהבה נואשות לרגעי כעס ותסכול. אמנם נכון שיש משהו קצת מוכר ולעוס בסיפור הזה של הזוגיות הנשחקת, ושאין בדרמה של אלדרידג' תובנות משמעותיות פורצות גבולות, אך מה שיש בשפע זה חומר דרמטי אנושי מדמם מהחיים על יחסי גברים ונשים, המשמש כבסיס לשני שחקנים בשלים ליצירת ערב מרגש של תיאטרון איכותי ומעורר מחשבה.

ואל, בלשנית המתמחה בשפות נורדיות מתות מאוניברסיטת בוסטון, ואגורפובית חרדתית באופן קיצוני, מגלה שאחיה התאום האהוב, אנדי, מת במפתיע. אנדי היה חוקר אקלים בתחנה מרוחקת מול חופי גרינלנד, אבל כעת וואיט, שותפו למחקר, פונה לוואל בעניין אחר לגמרי: ילדה בת שמונה או תשע שנמצאה קפואה בקרח, הפשירה והתחילה לדבר בשפה לא מוכרת.

וואיט מבקש מוואל להצטרף אליו בתחנת המחקר, אבל ואל מעולם לא עזבה את מסצ'וסטס. מצד שני, בן הזוג שלה נפרד ממנה לאחרונה, אביה גוסס מסרטן במוסד, והיא בודדה לגמרי, לפני שנת שבתון. אז היא בולעת ערימת כדורי הרגעה, שותה קצת וטסה לשבעה שבועות בחברת חמישה בני אדם בלבד באמצע שום מקום, 1,300 קילומטר מהחוג הארקטי, ומה שיעבור עליה שם מרכיב את עלילת "הסודות שהקרח שומר", מותחן מדעי למחצה וחביב להפליא מאת אריקה פרנזיק.

כתאומים, ואל ואנדי חלקו תמיד את אותה מחלת נפש, שהתבטאה אצל כל אחד מהם בצורה שונה – היא בחרדה, הוא במאניה דפרסיה, שמשערים שגרמה להתאבדותו, כשיצא לבד אל השממה הקפואה, מינוס 50 מעלות, כשלעורו תחתונים בלבד. במוחה המסויט של ואל עולות שאלות לא פשוטות בנוגע למותו של אחיה, שמתעצמות על רקע אישיות המסתורית של וויאט, שאולי ראה באנדי סוג של מתחרה או יריב עיקש. אבל עם כל הכבוד למתח החידתי הזה, בלב הספר נמצא תהליך שבירת הקרח המסקרן שבין הילדה המסתורית הקפואה לשעבר והמבועתת לחלוטין, לבין המדענית המסויגת, הרדופה בשלל סיוטים משל עצמה.

בתוך רצפים של תמונות סוריאליסטיות מרהיבות ונוף חייזרי, שוואל קוראת לו "האינסופי" והוא בעצם ישות בפני עצמה ודמות מרכזית בספר, פרנזיק מגלגלת עלילה בעלת אלמנטים של מדע בדיוני ספקולטיבי, שהמופרכות הקלה שלה רק מוסיפה להנאה מקצב ההתפתחויות המהיר. כמותחן מדעי מודרני, "הסודות שהקרח שומר" אולי לא מבריק כמו "אנומליה" של ארוה לה טלייה, למשל, אבל הוא בהחלט מהנה בדרכו הישירה והצנועה.

לעמוד הספר באתר עברית

פודקאסט שבו משוחחים חמישה גברים מובטלים בגיל העמידה על הגעגוע למקום העבודה, איך הם מעבירים את הזמן ומה מצחיק אותם בימים אלו, לא היה מזנק לראש מצעדי ההשמעות ברחבי העולם.

אבל אם הגברים האלה, במקרה, הם חמשת מגישי תוכניות אירוח מובילים, וכולם מוכשרים בזכות עצמם, זה כבר סיפור אחר. שביתת התסריטאים והשחקנים בארצות־הברית, שעצרה את כל תעשיית הקולנוע והטלוויזיה בתחילת חודש מאי, הוציאה לאבטלה ממושכת גם את מגישי תוכניות הלייט־נייט. אחרי ארבעה חודשים של שיעמום, לצד הצורך לשלם את שכרם של הצוותים שעובדים על התוכניות, החליטו חמישה מהמגישים המוכרים ביותר, להפוך את קבוצת הווטסאפ שלהם לפודקאסט זום, שכל הכנסותיו יוקדשו לטובת השובתים.

שם הפודקאסט Strike Force Five הוא משחק מילים בין שם של חבורת גיבורי־על ל"חמישיית השובתים", והוא באמת שם קבוצת הווטסאפ שהקימו.

התוצאה: הזדמנות נדירה להאזין במקום אחד לג'ימי פאלון, ג'ימי קימל, ג'ון אוליבר, סטיבן קולבר וסת' מאיירס, שהיו מצמידים למסכים מיליוני צופים כל ערב. האחווה הגברית הלבנה, שהגיוון היחיד בה הוא המבטא הבריטי של אוליבר, מעבירה בכל פרק שעה של שיחות הומוריסטיות, אנקדוטות, ירידות הדדיות וקריצה למפרסמים, שגם הם דמויות מוכרות ומושבתות מהוליווד, כמו ג'ורג' קלוני וראיין ריינולדס.

כבר בפרק הראשון מציין מאיירס את החיסרון הגדול של ההסכת, לעומת המונולוגים המושחזים שלהם בטלוויזיה – אין להם כותבים, והם צריכים להכין את כל החומר בעצמם. אפשר להוסיף שמורגש גם חסרונם של במאי ועורך ראשי, כשהדוברים חורגים מהליין־אפ, נכנסים אחד לדברי השני, ומשתעשעים עם מכונת אפקטים כמו תיכוניסטים שמקליטים פודקאסט במקלט של הבניין.

ובכל זאת יש קסם במפגש החריג הזה, שחושף גם את היחסים החמים בין המגישים המתחרים, בניגוד למלחמות האכזריות בין ג'יי לנו, דיוויד לטרמן וקונאן אובריין. חוץ מהווידוי המשותף של כל החמישה, על כך שרבים טועים לחשוב שהם יהודים, הסיפור המנצח של הפרק הראשון שייך ללא ספק לקולבר. הוא מספר איך הגיעו לידי אמא שלו המכנסיים של אנסטסיו סומוסה, הרודן לשעבר של ניקרגואה. נושא טוב לבדיחות, והחברים שלו לא מפספסים, או מצנזרים, אף אחת מהן.

אפשר להאזין בכל האפליקציות או באתר.

הפרק הראשון:

במוסף שבו אתם קוראים כעת, חגגו לא מזמן יום הולדת 50 להיפ־הופ. המסע המוזיקלי־תרבותי שהז'אנר עבר בארצות־הברית בחצי המאה האחרונה משולי השוליים אל המיינסטרים, עד שהפך בחלקו ל"היפ־פופ", מרתק.

גם בארץ הז'אנר עשה מסלול דומה, אם כי קצר בהרבה: מהימים שבהם הוא עוד נחשב לנישה מחתרתית שחברות התקליטים הגדולות דאז לא ממש ידעו כיצד לגשת אליו, ועד לדואופול המאוד מצליח של טונה ורביד פלוטניק של היום.

‍

‍

אך ההיפ־הופ הישראלי הוא ממש לא רק שני אלו, ולצידם ממשיכים לפעול עוד כמה שמות ותיקים יותר עם ראש קצת אחר. אחד מהם הוא סגול 59 (או חן רותם לפי מה שמופיע בתעודת הזהות שלו), שחוזר כעת עם אלבום חדש ויפה - "דינוזאור מילינאל".

סגול/רותם הוא גם אמן פוליטי, כזה שמתייצב באופן קבוע על הבמות בהפגנות נגד ההפיכה המשפטית, בזמן שאחרים בוחרים לשתוק, או מקסימום לשיר משהו מאוד לא מחייב על הכוח שבאחדות. הגישה האקטיבית הזו של עמידה על האמת, שהיא מתכון בטוח לאובדן קמפיינים מניבים, מופיעה למשל ב"אאוטסיידר" שבו משתתפת הראפרית העכואית סאפאא' חתחות ששרה בערבית ("כתבתי בחדר שורות כשהם קנו מותרות / דוברים של המשטר, היום הם שופרות").

מופע פוליטי־חברתי נוסף של סגול/רותם מגיע מיד לאחר מכן ב"עד הכדור האחרון", שבו הוא מפרק לגורמים את המוטיבציה לפעולה של נבחרי הציבור שלנו. הטקסט החריף שלו עוסק רובו בשחיתות, בגזענות ובשליטה ("יושבים על החרדות של כולנו ואין לברוח / בדרך לשליטה אבסולוטית במוח").

למרות העיסוק שלו בעוולות חברתיות ובפוליטיקה, סגול/רותם לא עובד רק בלבאס לכם את היום. השורות שלו קולעות וקולחות, הביט מחזיק היטב את העסק, והסימפולים האולד־סקוליים שלו נהדרים.

בזכות אלו ובעזרת האורחים הרבים שקפצו לבקר ב־12 השירים שפה (ובהם אורי שוחט, סאבו, אברי ג'י ושירוטו, צוקוש, שרק, ג'ני פנקין, לוקץ', מאור אשכנזי ועמיר לב) "דינוזאור מילינאל" מתגלה כמסיבה שמחברת יפה בין הישן לחדש.

דינוזאור? אולי, אבל גם אחד שיכול ללמד כל מילניאלי שיעור או שניים בחיבור בין מילה לבין ביט.

ההודעה על הפקת "גולדה" לפני כשנתיים לא בישרה טובות מבחינתי: מישהו בצוות ההפקה, אולי הבמאי גיא נתיב עצמו, החליט במודע או שלא לתאר את הסרט המתוכנן קצת במונחי "מי־טו" ו"העצמה נשית", באופן שקורץ למשקיעים במערב שכבר לא זוכרים בדיוק מי זו גולדה מאיר. "מוקפת, מבודדת ומתוסכלת מההתגוששויות בין הקבינט הגברי שלה", נכתב שם כמו בטריילר צ'יזי, "לרשות אישה אחת עומדות שעות ספורות להציל חיי מיליונים". מה השלב הבא, תהיתי. נראה את הלן מירן בחליפת וונדר וומן אל מול משה דיין ואלי זעירא, שיצחקו מולה צחוק מרושע?

הודעות יחצ"נות לחוד, וקולנוע לחוד: במבחן התוצאה, לא היו לחששות שחר. "גולדה" של נתיב מתגלה כסרט רציני ומחושב, שעושה חסד עם הזיכרון הבינלאומי של המלחמה ההיא, אבל גם עובד כיצירה קולנועית בפני עצמה. נתיב לא מוזיל את הדרמה ואת הסיפור ההיסטורי עם כל מיני טריקים ושטיקים הוליוודיים, כמו שנניח קרה עם הסרט על צ'רצ'יל בכיכוב גארי אולדמן שמוזכר לא פעם כמקור השראה, "שעה אפלה" - ובעיניי "גולדה" רציני וטוב אלפי מונים ממנו. הסרט הנוכחי אמנם אוהד את גולדה, בגילומה הנהדר של מירן שירדה לשורשי האינטונציה, אבל גם הנשמה שלה. אך נתיב ומירן מקפידים בכל רגע להראות שמדובר בדמות לא מושלמת, מנותקת במידה, וגם כזו שידעה להשתמש בחסרונותיה כיתרונות, כיאה לפוליטיקאית ממולחת. דימוי ה"סבתא בנעלי גולדה", המטבחון המפורסם, הם במידה רבה המגן שלה, הכסת"ח שלה, והיא ניצלה אותם כמעט עד הסוף.

‍

‍

ההחלטה הנכונה המרכזית של נתיב, שנעזר בתסריטאי הבריטי המיומן ניקולאס מרטין, היא להתמקד: זו לא ביוגרפיה נמרחת על תולדות חייה של גולדה, וגם לא אפוס על מלחמת יום כיפור. זו "דרמת חדר", או בעצם דרמת מטבחון אם תרצו, על שהתרחש בחדרי מקבלי ההחלטות בשלושת השבועות באוקטובר 73'. סצנות קרב אין, למעט בסאונד ומרחוק, והסרט מתרכז בדילמות היבשות, שמשמעותן האפשרית חורבן בית שלישי.

כמו בקולנוע הוליוודי טוב באמת, אישיות הגיבורים מנצנצת מתוך ההחלטות הספורות שנראות על המסך. זה נכון גם לגבי דמויות קאנוניות נוספות כמשה דיין (רמי הויברגר מצוין בכמה סצנות מצמררות), דדו אלעזר (ליאור אשכנזי), אלי זעירא (דביר בנדק השתקן, שבמובנים מסוימים מבוזבז ובמובנים אחרים החיוך החידתי שלו משתלט על סצנות שלמות) ואפילו אריק שרון (אוהד קנולר בסצנה בודדת מעולה). ההתעקשות של נתיב להשאיר רגל אחת של ההפקה פה וללהק שחקנים מקומיים ראויה לציון, כי היא מוסיפה לסרט תחושה שהוא "מכאן" ולא של בעלי חליפות בהוליווד שלמדו על המלחמה בוויקיפדיה.

למעשה, אם יש נקודה מפתיעה בסרט היא שבסוף הוא ידבר בעיקר לקהל ישראלי ויהודי. במהלך הצפייה תהיתי אם צופה גוי משכיל בקליבלנד או באמסטרדם יבין מה לעזאזל רוצים ממנו עם כל הדיבורים על כיתור הארמיה השלישית - מה שמסביר את האדישות המסוימת שבה התקבל "גולדה" בעולם בידי מבקרים זרים (וחלקם אולי לא יודו בקול רם, אבל מקריאת הביקורות שלהם ברור שהם ממש לא רצו לראות סרט על גיבורה יהודייה, בסרט שהוא בסופו של דבר ציוני).

ההפסד שלהם הוא הרווח שלנו. בעיני הקהל המקומי, "גולדה" יכול להיות חשבון הנפש האולטימטיבי עם פצע עצום שעדיין קיים בחברה שלנו (סביר להניח שלפחות חלק מפצועי, ותיקי ואלמנות המלחמה ההיא יחוו בסרט חוויה מסעירה, וכך גם ילדיהם וקרוביהם). לא פחות חשוב: זהו חשבון נפש נוקב של הקהל הישראלי עם הנהגתו, אז והיום. הנהגה שעיוורת למה שמתרחש, מדחיקה, אבל בשעת אמת מול החורבן - אליבא דה נתיב, לפחות - מקבלת הזדמנות להתעשת ולתקן. ההשוואה למתרחש בממשלה היום ברורה גם היא, כולל התהייה אם אנחנו על סיפו של יום כיפור נוסף.

ויש צד מרגש נוסף ב"גולדה": מדובר בשיר הלל למדיניות ודיפלומטיה. בחברה צבאית להפליא כישראל, ובעולם שתמיד מעדיף אקשן מהיר על דיבורים, ובריונים פוטוגניים על אנשים אפורים, טוב שיש מי שמזכיר שמלחמות מסתיימות לרוב בזכות אנשים לא סקסיים שקיבלו החלטה נכונה: מתונה, אכזרית או אנושית. בלי להתלהם, בלי להרים את הקול. לא פלא שהסצנה הטובה בסרט, והיהודית כל כך, עוסקת בשני יהודים גלותיים ומרק בורשט אחד.

כיאה לסרט הסוקר אירוע היסטורי בכלים הוליוודיים, ועוד על טראומה מקומית ומדממת כל כך, אני בטוח שלהרבה צופים יהיו בעיות עם "גולדה" ואי־הדיוקים שעדיין יש בו: מההחלטה לשלב שם בין עברית ואנגלית, באופן שבעיניי עבד אבל לאחרים יצרום (ושוב, צריך לזכור שזה לא דוקו, וגם לא דרמה מקומית, אלא טקסט ישראלי־בינלאומי על אישה שבעצמה הייתה ישראלית־בינלאומית), ועד טענות היסטוריות נקודתיות לגבי כל דמות ודמות. מחיר ההחלטה להתמקד במלחמה חוסך מגולדה ב"גולדה" את תיאור הזחיחות הגדולה וסרבנות השלום לפניה, ושורת נקודות בעייתיות נוספות בתולדותיה ("הם לא נחמדים") אינם פה. אבל בתור הדרמה הגרנדיוזית שהייתה ראויה לה, למלחמה, למדינה הזו בשעת משבר - "גולדה" סוחף, וממלא את ההבטחה שלו, ויותר.

פסטיבל הקומדיה הישראלי ע"ש אפרים קישון, שנערך השנה בפעם השנייה בחסות תיאטרון האינקובטור ומשפחת קישון, הולך ורוכש לעצמו שם כבמה איכותית המספקת הזדמנות ליוצרים צעירים. שניים שכאלה הם אילון פרבר ויאלי ויס, שיצרו את הפנטזיה הפרועה "אחינועם ואני", שזכתה בפרס הראשון בתחרות בסיום הפסטיבל. פרבר ו־ויס גם קטפו את פרסי השחקן והשחקנית הנבחרים על ביצועיהם המקסימים ביצירה המבוססת על סיפור גן העדן. זהו מחזה על שני בני אדם אינפנטיליים המתקיימים בתוך גן של משחקים הנופלים מהשמיים. ברגע מסוים נוצר נתק ביניהם, וכאן הקומדיה הנונסנסית מתחלפת והופכת למעין פרודיה על יחסי חיזור בין גברים ונשים. מתחת לכל השטותניקיות יש בהצגה גם מסר יפה וחשוב על הקושי שחווה דור מסוים בתהליך ההתבגרות וההתבשלות עד ליצירת קשר זוגי אמיתי.

פרבר השתתף כשחקן גם בהצגה מוצלחת אחרת בפסטיבל, "משחקי שליטה". נעמה שחר בנתה הצגה מוזיקלית קצבית המציגה מספר סיפורים של זוגות, סטרייטים, הומואים ולסביות, המנסים להעשיר את חיי המין שלהם בתסריטים נועזים, אך מתקשים לממש את הפנטזיות מסיבות שונות. ההצגה מתרחשת בתוך זירה מעוגלת, ולצד פרבר ושחר מככבים שרי עציץ ויוסף אלבלק. כל הארבעה מגישים ביצועים מגוונים ומשעשעים. אמנם ההצגה מותירה בסיום תחושה קצת מקוטעת, אך הכתיבה השנונה והבימוי היצירתי (שזיכו את שחר בפרס הבימוי) מבשרים על יוצרת צעירה ומוכשרת שכדאי לעקוב אחריה בעתיד.

בפרס המחזה זכה המחזאי הוותיק אלדד כהן, שהביא לפסטיבל את הקומדיה הפיוטית, "משפחה ברכבת", המספרת על זוג הורים וילדה שתקנית הנוסעים ברכבת, שלא ברור מאין יצאה ולאן מועדות פניה. ההורים רוצים לבשר לילדה משהו חשוב, אך יש גם איש עם תבניות ביצים המחפש מקום לשבת ומפריע להם. הסיטואציה האבסורדית מתפתחת כך שהיא משליכה כל מיני רמזים למציאות העכשווית ולהיסטוריה היהודית, אך המחזה מצליח לשמור על עמימות ולא להפוך לאלגוריה שטוחה. ארבעת השחקנים, אופיר צויגנבום, עדן אהרוני, יפתח קמינר ואפרת ארנון, מגישים ביצוע חריף ורב חן בהדרכת הבמאית, שרון שטרק. על אף התחושה המגרה, בעיניי ההצגה הייתה קצת ארוכה ויכלה ליהנות מהידוק ועריכה יותר טובים.

לילה אחר לילה מתרחשים מעין פיגועים אמנותיים ברחובות תל־אביב. בלילה הראשון מוחלף שמה של סמטה פלונית הסמוכה לקינג ג'ורג' בשמה של האנרכיסטית היהודייה האגדית אמה גולדמן; בלילה שאחריו מוחלף שמה של סמטה אלמונית, לא הרחק משם, בשמה של ציפורה פרלמן, עוזרתה הדמיונית של גולדמן; בלילה השלישי מתרחש אירוע פרפורמנס פמיניסטי על פסיפס ברחוב יהושע בן נון, וככה זה ממשיך. מי אחראי על הכל? על כך ועוד ב"האנרכיסטיות", ספרה החכם של מיכל בן־נפתלי, זוכת פרס ספיר על ספרה "המורה".

האישה שמאחורי פעילות הגרילה היא יעל, שמפוטרת אחרי 20 שנה מעבודתה כמרצה מן החוץ בחוג לספרות באוניברסיטת תל־אביב. אחרי שהיא נרגעת מההלם הראשוני ומתחילה למצוא את עצמה מחדש, יעל צוללת לביוגרפיה של אמה גולדמן ומקימה סדנה ניסיונית רדיקלית, שאליה נרשמות חמש נשים הנפגשות בכיתת בית ספר אחרי שעות הלימודים. הן שונות זו מזו בגיל וברקע, בכל דבר, אבל מתחברות למשימה משותפת. יעל לא קוראת לזה אקטיביזם, אלא "אנרכיה מטאפיזית", הנובעת מחיבור נשי מיסטי.

בחלקו השני של הספר בן נפתלי חוזרת לעבר הרחוק, אל השירות הצבאי שבמהלכו יעל הפכה להיות מי שהיא. בימי מלחמת לבנון היא מורה חיילת בבסיס צפוני לחיילים מרקע קשה. מצד אחד, יעל מתאהבת באבישג הנמצאת בתהליך חזרה בתשובה ולא מפסיקה לקרוא פרשנויות לכתבי קודש לפני שהיא נעלמת. מצד שני, היא סופגת לא מעט חשיבה ביקורתית מחברתה הדעתנית מרים, שדרכה היא נתקלת לראשונה בכתבי ציפורה פרלמן.

בפעם הבאה שהן נפגשות, יעל היא משוחררת טרייה שרגע לפני הלימודים באוניברסיטה הולכת לכנס חזרה בתשובה ונמלטת בבעתה. אבישג כבר השלימה את החזרה בתשובה שלה ויעל שוב נקרעת בין הפילוסופי לתיאולוגי; דמות חידתית של מנהיגה בעל כורחה שאצלה הכול מתחבר – פמיניזם, תרבות קווירית, יהדות ואנרכיה. מיכל בן־נפתלי שוב יצרה דמות אייקונית של מורה לחיים, ואולי גם קצת מעבר להם.

לעמוד הספר באתר עברית

לפי האקדמיה ללשון עברית, נוסטלגיה היא געגועים לאירועים, לחוויות, לחפצים ולמקומות מן העבר – המלווים בהתרפקות עליהם, לרוב מתוך ייפוי הזיכרון. מעין כאב רגשי שחש האדם המתרפק על זכר הימים שחלפו.

כרמל ווייסמן ומעין אלכסנדר נתנו לנוסטלגיה לקחת אותן לתקופה חדשנית אך אפלה, יצירתית אך מתישה, אופטימית אך חסרת סיכוי – תחילת ימי האינטרנט.

בעונתו השנייה, ההסכת "דינוזאוריות רשת" מציע סדרה של שיחות עם דמויות מפתח מימיה הראשונים של המרשתת הציונית, מ"ברכה גולשת" המיתולוגית ועד נמרוד קרת, שמות שאומרים המון לאותם בני 40 פלוס של היום, שישבו שעות ארוכות בשנות ה־90 מול מסך המחשב הביתי ורוב הזמן הביטו בהתקדמות האיטית להחריד של הורדת קבצים.

חלק מהשיחות בסדרה גולשות למונחים טכנולוגיים מהימים ההם, אבל לא רק גיקים מושבעים ייהנו מהעלאת הזיכרונות, עם מילות מפתח כמו צ'אט, פורום, בי.בי.אס, איי.אר.סי ובלוגים.

בפרק מעניין במיוחד מתארח המוזיקאי יזהר אשדות, שהיה מהראשונים לנצל את האינטרנט ואת החידושים הטכנולוגיים של התקופה, ממש עד ימינו. אשדות מגלה בפודקאסט איך השתמש במחשבים ליצירת מוזיקה עוד בימים הראשונים, למשל הלהיט "שירו של שפשף" של מאיר בנאי, שבו השתמש במחשב זי. אקס ספקטרום עם זיכרון קטן פי 160 אלף מהמחשבים של היום.

אשדות אפילו הגיע לעמוד הראשון של "ידיעות אחרונות" באוגוסט 96', אחרי ש"תקע את רשת האינטרנט" לכל המדינה ואפילו האט את התקשורת במקומות אחרים בעולם. והכל כי שלח מייל בתפוצה רחבה מדי כדי לספר לאנשים על הדיסק החדש שלו. האירוע הפך בשנים האחרונות לסוג של קאלט שנתי בקרב חובבי טכנולוגיה.

אחרי הנוסטלגיה, מגישות הפודקאסט מבקשות מהאורחים גם התייחסות להתקדמויות הטכנולוגית בימינו, כמו AI למשל. בניגוד להפחדות ולהגזמות שמציפות את הרשת, אשדות מסכם את הנושא כך: "הטכנולוגיה נורא חכמה, אבל עדיין פחות חכמה מהאדם".

אפשר להאזין בכל האפליקציות ובאתר.

הפרק עם יזהר אשדות:

לכל להקה גדולה יש ברזומה אלבום משופע בלהיטים שחשף אותה לקהל רחב. לכל להקה כזאת יש לרוב גם את האלבום שהיטיב להציג את תעודת הזהות המוזיקלית שלה, ושנותרה לו פינה חמה בלב של יוצריו. לא תמיד מדובר באותו האלבום.

"חיות מחמד" של מוניקה סקס, שחוגג כעת יום הולדת 20, משתייך לקטגוריה השנייה. למרות שיצאו ממנו פחות שירים שסחפו את הרדיו, בטח בהשוואה ליבול שניפק אלבום הבכורה המצליח "פצעים ונשיקות", הוא עדיין העוגן בכל הופעה של הלהקה.

‍

‍

כשמתיישבים להקשיב לאלבום הגדול הזה ממרחק הזמן – המהדורה הכפולה שלו יוצאת עכשיו על גבי שני תקליטי ויניל אדומים, וכוללת בונוס בדמות השיר "חיפושית כחולה" – מבינים מיד (או שוב) מה הפך אותו לכזה. מי שנזקק להוכחה נוספת, קיבל אותה בליל שישי האחרון בבארבי בתל־אביב, בהופעה הנהדרת שבה הלהקה ניגנה את האלבום, שלא התיישן אפילו ביום.

בראשית המילניום השלישי, הרוק הישראלי לא היה בדיוק במצב אידיאלי. הרדיו כבר קידש ז'אנרים אחרים וחברות התקליטים חיפשו כוכבים חדשים. וכך, הלהקות שעד לפני כמה שנים הרכיבו את הפלייליסט המקומי, נאלצו לחשב מסלול מחדש.

נתוני הפתיחה הלא מעודדים האלו עשו רק טוב למוניקה סקס של 2003. ליהלי סובול, פיטר רוט, שחר אבן צור ואלדד גואטה היו די שירים טובים בקנה אז, ובהם "הקונפורמיסט", "שנים חסומות", "מספיק בנאדם", "טרף קל", "מתחפר באלנבי", "למה את הולכת לבד" ועוד קאבר נהדר ל"שומר אריות" של יוסי אלפנט. עכשיו נשאר להם רק להחליט מה לעשות איתם.

הפתרון הלהקתי היה להגיע לאולפן הקטן של יזהר אשדות ולהתחיל לנגן. אשדות, מפיק חכם שתמיד ידע מתי לאחוז בחבל ומתי לשחרר אותו כמעט עד סופו, הלך כאן על הגישה השנייה, ועשה למוניקה סקס שירות ענק.

"חיות מחמד" הוקלט במהירות ועם מעט מאוד טייקים לכל שיר, במטרה לשמור על אותנטיות הגישה החיה באולפן. המהלך הזה אולי חסך ללהקה ולחברת התקליטים שלהם קצת כסף, אך הוא עשה דבר חשוב יותר – הוא איפשר לארבעת המוזיקאים האלו, שמאוד נהנים לנגן יחד, לזרוח כלהקה.